שירה אינה מה שהמשורר כותב – אלא מה שהוא חי

שלום רצבי

דברים אלה אינם הספד למשורר, עורך ומעל לכל לחבר שהלך לעולמו. זאת פשוט משום שמשוררים אינם מתים, שהרי שירים אינם מתים. הם שבים וחיים ואיתם המשוררים. השירים, והדברים נכונים במיוחד כשהם אמורים בשירתו של יעקב בסר, אינם התבוננות בחיים או הבעת דעה עליהם. הם פשוט פרי שהניבו חיי המשורר. ואכן ב'רשימותיו של מלטה לאורידיוס בריגה' שרטט רילקה בקצרה ובהומור את עיקרי הארס פואטיקה שלו, שאליה הוא שב ונדרש לא פעם גם במכתביו וגם בשיריו. בשירה, טען רילקה, אין מצליחים כשצעירים. אך, הוא יודע להוסיף, לא בטוח שמצליחים בה כשמתבגרים או מזקינים. יחד עם זאת, הוא כמו מתנחם בעובדה שדי לו למשורר בכתיבת עשר שורות שיר טובות. ככלות הכל, אף שורות מעטות אלה אינן עתידות ליפול לחיקו של המשורר בהיסח הדעת כמו מציאה, נשיכת עקרב או משיח. הוא יהיה חייב לחכות להן בצפייה דרוכה, לאגור דעת ומתיקות במשך חיים שלמים. אז אולי ייתכן שתבואנה עשר השורות הגואלות. שירה כזאת צריכה להכיר את התנועות הפותחות את הפרחים, את הנעשה מעבר לקירות בתי החולים וחדרי הניתוח, להכיר את המוראות שמהם עשויה הילדות, לדעת פגישות, פרידות ומיתות. היא צריכה לדעת את החיים, לצאת מהם ולשוב אליהם.
כזאת היתה שירתו של יעקב בסר. כל מי שמכיר את קובצי שיריו חורף אלף תשע מאות ארבעים ו..., אגרופלב ושדה סקולה יודע שבשיריו של יעקב בסר יש חיים שלמים, פרידות, פגישות ומיתות. כדי להיווכח במסלול חיים שלם זה, די לקרוא את השיר 'אני אומר לכם' המסיים את ספרו האחרון של בסר הנה, מנשבת הרוח, שראה אור לא מכבר:
'שלום, באתי, אשהה כאן זמן מה/ ואלך לי. הדרך היתה לא קלה/ פעם כמעט קברוני, בין/ ורוצלב לליגניצה/ חמקת, ממזר שכמותך/ אומר גוי פולני, שותפי לחדר.// עכשיו השיער מלבין לאט/ כמו חרב החיים הנסוגה/ באטיות אימים לנדנה'.
אך מה שחשוב יותר הוא, שלמזלנו, יעקב בסר הותיר לנו לא רק עשר שורות טובות אלא שירים רבים. מול יבול שירי רב זה, לקורא הפתוח אין ספק שאכן שירה אינה מה שהמשורר כותב - וכאן ההבדל בין שירה לפרוזה - אלא מה שהוא חי. שכן כל מה שיעקב בסר חי הפך כמו מאליו לשירה. כדי לעמוד על האלכימיה שבאמצעותה הפך יעקב בסר את חומריה של המציאות איתה שׂרה לשירה, אתעכב ולו גם בקצרה רק על שני היבטים, שיש בהם, לדעתי, כדי לשקף את רצינותה, חשיבותה ומשקלה הסגולי.
כולנו יודעים מהו צער, מהי בושה ומהי בדידות בלבם של החיים ההומים. ודווקא משום כך אנו נושאים אותם אל השוק, לא לפני שאנו מלבישים אותם במחלצות אופנתיות שוות נפש. משום כך, פעמים רבות, במקום שיר כפִּריים הבשל של החיים, נמצא שירים שאינם אלא רקמת מילים, התיימרות נבובה ופוזה. לא כן יעקב בסר. בשום פנים ואופן אין הוא מוכן להזרה (או אם תרצו להתנכרות) המהווה תנאי להשטחתה של החוויה ומניה וביה של השיר, והפיכתם למושא של האסתטיקה. הוא נאחז בקונקרטי על כָּכוּתוֹ ואינו מוותר לקורא על אי-הנעימות, אולי אף האסתטית, שהוא עשוי לחוש מול החוויה על כל ארציותה, ככותה וגחמותיה. כך, ללא וכחל וסרק, יכתוב יעקב בשיר 'ענן קצר רוח', החווה כביכול את מותו כאדם:
'הפה שלך/ יתמלא גרגרים זהובים/ זעירים של עפר/ חשוך יבש ופריך/ כמו הקיץ הזה/ אפשר גם, אם תרצה/ גרגרי דממה כבדה/ מוחלטת, יבשה/ קשה/ חד-פעמית/ כמו עובדה// עד בוא המים אל השיש// הו אז נשוב ונדבר/ מעל השיש והמים/ על מה שיש ועל מה שאין/ אבל הולך ומתגבש/ מתחת לשיש והמים והשורש/ מתוך הדממה/ ועל מה/ שעולה מהשתיקה העמוקה/ בקול גדול/ הישר מתוך האדמה
 (הנה, מנשבת רוח, עמ' 420-419)
עיקשות זו, התופסת את השיר כבא מתוך החיים ונשאר במסגרתם, כנתח חי מהם, היא גם המסבירה את רב-גוניותם של הנושאים אליהם נדרשת שירתו של יעקב: שירי אהבה, ידידות, מלחמה ואף שירים פוליטיים.
נקודה שנייה הקשורה בטבורה בראשונה היא האהבה. האהבה לחיים מעל לכל מכאן, והאהבה למה שהחיים נושאים איתם כמתנה לאוהב מכאן. אך שוב אין הדברים אמורים בהתבוננות חפה, המתרפקת, רומנטית או צינית, על אהבה. בשירת בסר, שחווייתה היסודית היא בדידותו של ה'אני', בדידות שאינה הפשטה אלא פרי ילדות בצלה של מלחמת העולם השנייה, ילדות שהאהבה, החרדה, הבריחה ואי-הוודאות לגורלו של האני ומשפחתו שזורות בה זו בזו, והמשכה הגירה לארץ ישראל ומלחמות, אין מדרס רגל לתמימות המנחמת. זה עולם שבו ה'אני' "[...] חופר בבור/ בן עשרות שנים./ מתכסה פרורי אימה שחורה" וממשיך ומתכסה בה, ורק אגב כך הוא הולך ומבשיל "הולך ומזדקן" ('כמה זמן', הנה, מנשבת רוח, עמ' 421); טבעי הוא על כן, שאף האהבה אינה יכולה למחוק את נוכחותה של הבדידות, שבשלה תמיד יישאר ה'אני' בגדר 'אחר' הנושא את אחרותו כעוֹר. על כן בשירי האהבה של בסר, והדברים אמורים הן בשיר האהבה המרגש 'בטנך הלחה' (הנה, מנשבת רוח, עמ' 379-374) והן בשירי אהבה שעניינם מושאי חיים אלה ואחרים, נשמרת אחרותו של ה'אני'. אך דווקא בשל שמירה זו על 'אחרותו', הופכים חומרי המציאות שמהם נבנה השיר לשיר אהבה פשוט וחזק כעובדה. כביכול אינך יכול לאהוב אלא בנאמנות מוחלטת לעצמך. רק שמירת ה'אני' על גבולותיו וכיבוד גבולותיו של מושא האהבה מאפשרים אהבה שאינה תלות, התבלטות, התאפסות או חלילה סתם אהבה עצמית. כללם של דברים, אין האהבה בשיריו של בסר, אם להשתמש בניבו של מרטין בובר, אלא שדה מגנטי המוגדר מכוח קטביה, ה'אני' מכאן וה'את' ה'אתה' או העולם מכאן. כך את שיר האהבה היפה והחזק 'בטנך הלחה' המשרטט כמו ממעוף צפור את הביוגרפיה שלו ואת עתידו כשכבר לא יהיה, מסיים יעקב בשורות:
ובטנך הלחה כאדמה/ (ו)טל, כך קראתי לך, הזרע/ בדמה/ ואן/ שלב, שלב, אבר, אבר/ כמו אבן אל אבן/ קלות האבנים כמשקל אוויר/ כקול הבכי בתוך כפות ידי/ ואן-אדל, נקרא לה, כך אמרת/ - אנדל/ והנה זה בא, את/ כאן,אני/ כאן/ ואן.
ודוק: אין 'אנחנו' שבו בטלים גבולות ה'אני' או ה'את'. תחת זאת ישנה מציאות שרק ה'אני' ו'האת' הם היוצרים אותה כשני קטבים ויחד איתה הם היוצרים את השיר. מן הראוי לציין, ולו רק בקצרה, ש'אחרות' זו שאינה מוכנה לוותר על עצמה ושמקורה בביוגרפיה של יעקב בסר, היא גם העושה את שיריו הפוליטיים לשירים ליריים. ככלות הכל אין הם שירים מגויסים לאידיאה זו אחרת. עם כל מטען 'אחרותו' ניצב ה'אני' מול העולם והבעיות המוסריות שזה מעלה בפניו כבפני הקוטב שקובע את הווייתו, והוא אינו יכול שלא להטיח בפניו את 'אחרותו' שלימדה אותו על המלחמה, על הרוע ועל הניצול.
ברור הוא, שבעולם שבו אינו יכול לחמוק מהביוגרפיה שלו, מ'אחרותו' המציבה חיץ בינו לבין העולם, לא נותר ליעקב אלא לגונן על עצמו, על חוויותיו, על עמדותיו ועל אהבותיו במסגרת השיר, או כפי שכתב בשיר 'כמה זמן':
'להתמקם בתוך לשון האדם, להתכסות/ במילותיו. ולנוע. לנוע לפניו...עד בוא/ החול המדברי. עד תום החול ובוא הים/ והעולם לפניך/ ואתה/ איננו/ וגם ישנו (הנה, מנשבת רוח, עמ' 422); מכאן עוצמתם של שירי יעקב בסר. הם אינם הבעה, אמירה וכדומה. הם המקום שבו הוא התמקם. ואכן משורר אמת אינו מת. הוא מתכסה בשפה והוא איננו וגם ישנו.

[רשימה זו נדפסה בחלקה במוסף תרבות וספרות, 'הארץ'5.1.007 ]