משפט הדגים

יחזקאל רחמים

שלולית מופלאה

בניגוד לתובע, העדיף השופט להישאר הרחק מאור הזרקורים. הוא האמין שהתועלת שבתהילה עולה רק לעתים רחוקות על המחיר שהיא גובה. לפיכך הוא העדיף, זה מספר שנים, להכריע במקרים פשוטים וקטנים. עורכי הדין שטענו לפניו היו קטנים, פסקי הדין שפסק היו קטנים, העונשים שהטיל היו קטנים, וכך גם צרותיו ודאגותיו.
אמש, במיטתו, קיווה השופט שהתובע ֵירד מהעץ הגבוה שעליו טיפס, אך בבוקר מצא על שולחנו, כמובטח, את הטפסים לעדכון כתב תביעה בהסתמך על 'סעיף מיוחד שמונה קטן' לפקודת סדרי המשפט התקדימי. השופט עיין בסעיפי האישום שביקש התובע להוסיף לתביעה: התחזות, סחטנות ומרמה, פגיעה במוסדות המדינה וחתירה כנגד אושיות החברה, יציבותה ועתידה. כל הסעיפים עוגנו באופן יסודי בסעיף המיוחד, ונומקו בהרחבה ובכישרון. השופט נותר להביט בטפסים שלפניו במשך דקות ארוכות, ולאחר מכן פנה בצעד מהורהר במסדרון אל עבר אולם הדיונים.
כעד ראשון, זימנה התביעה את אחד מאנשי האקדמיה המהוללים; ידוע היטב הסיפור על כך שפרופסור פְּרֶגוּנְטָמֶה, מרוב למדנות, מעולם לא עזב את עיר הבירה, ויש מספרים שלמעט צעידתו היומית, בשעה הקבועה, הוא יצא רק לעתים רחוקות משערי האוניברסיטה. הפרופסור עלה אל דוכן העדים בצעד עתיר חשיבות, בעודו מרחרח בתנועת אף אנינה את הכיסא ואת סביבתו.
התובע הציג את העד המומחה ומנה את שורת תאריו והישגיו המסרבת להסתיים. אחרי כל תואר או הישג שמנה, הנהן הפרופסור קלות ונשימתו של הסנגור כבדה עוד יותר. בּוּרִי, שהיה צלול לאחר מקלחת הבוקר, תהה איך ייתכן שהצגתו של אדם די קטן - שאמנם מצחו רחב ושערו מסורק בקפידה לאחור - נמשכת כל כך הרבה זמן. בזווית העין הוא הבחין בנוכחותו של לבן-השיער, שישב כמה שורות מאחורי התובע והישיר מבט אל הפרופסור המהולל.

"פרופסור פְּרֶגוּנְטָמֶה, אני מקווה שדייקתי בהצגתך," סיים התובע ובית המשפט נשם לרווחה.
"למעשה לא ציינת את זכייתי בשני פרסים נוספים על מפעלי חיים, וכן שקיימת מלגה על שמי, עבור קייטנות מדעיות לגיל הרך, אבל איני נוהג לדקדק בקטנות," אמר הפרופסור בקול מדוד והוסיף, "לענייננו, כדאי לומר שהתמחיתי בעבר בתחום שנקרא באותה תקופה 'ביולוגיה ימית' אצל פרופסור סָאבֶּטוֹדוֹ הדגול."
לבן-השיער התעטש פעמיים. בסיומה של כל התעטשות נשמע צליל אנחה גבוה ומוזר.
"פרופסור, אנו יודעים שזמנך קצר ויקר מאוד." אמר התובע, "הזמנו אותך לכאן בתקווה שתסייע לנו להבין כמה דברים שיקשה עלינו להבין בעצמנו... מר בּוּרִי בַּרְבּוּנוֹבִיץ', היושב איתנו, טוען כי הוא 'דג'. נודה לך מאוד אם תסביר לנו את כוונתו."
מסיבה לא מובנת נראה הפרופסור מבולבל או מהורהר לרגע, אבל מיד התעשת, "אמנם אני עסוק מאוד וזמני קצר," פתח הפרופסור, "וכפי שטרחת להזכיר, מחקרים רבים וחשובים תלויים בהנחייתי הצמודה, ולכן ברשותך, אעיר רק הערה אחת לפני שאתייחס למושג 'דג'."
השופט הניח ללחיו להימרח בכף ידו והביט בפרופסור. הוא ידע שהיום הזה כבר לא יהיה פשוט, אך הוא היה נחוש להיראות קשוב גם בחלקים היותר סבוכים של העדות.
"למעשה נדרשת ממני משימה בלתי אפשרית," המשיך הפרופסור, "לאמיתו של דבר אין ביכולתי להסביר לבית המשפט, או לכל גורם אחר, למה מתכוון מר ברבונוביץ' באומרו כי הוא דג, או באומרו דבר אחר. לכל היותר אוכל לנסות להסביר לְמָה, לפי דעתי והבנתי, הוא עשוי להתכוון באומרו כי הוא 'דג', וחוששני שאף משימה זו אינה פשוטה. לשם כך עלי להכיר תחילה את מר ברבונוביץ', להתוודע לידע ולסכמות שהוא נושא בשכלו ואל מבנה אישיותו, ורק לאחר מכן לתת את תשובתי. וגם אז, כמובן, תהא זו תשובה חלקית, משוערת ובלתי מדויקת בהכרח, משום שתהיה לוקה באופי הסובייקטיבי של הניסיון לתפוש אובייקט מופשט המצוי בשכלו של תופש אחר -"
"פרופסור, פרופסור פרגונטמה," עצר התובע את ההרצאה המסובכת, "הואיל וזמנך קצר ויקר מאוד, אני מציע שנעזוב את כוונתו של הנאשם וננסח את השאלה מחדש. מה לידיעתך מציין המושג 'דג'?"
"זו, כמובן, משימה קלה הרבה יותר." אמר הפרופסור, "לפני שבאתי ביררתי את הדברים מחדש, כדי שזיכרוני לא יטעני בפרטים, ומצאתי שהמילה 'דג' מופיעה בשני מקורות שונים. המקור הראשון הוא שיר מפורסם מאת נוֹנְסוּצְיוּס, הקלאסיקון הנודע. לשיר שני פרקים נבדלים שהראשון ביניהם פותח במילים "חיי מרוּת, ארוכים הימים", והפרק השני מסתיים במילה 'דג'. חוששני שהמשורר הגדול פשוט המציא את המילה מטעמי חריזה, אך אותיר בידי בית המשפט לשפוט ולהכריע באשר לכוונתו של המשורר. השיר ארוך ולכן לא אדקלם את כולו. שורות הסיום נשמעות כך (הפרופסור עצם את עיניו, זקף את גוו והרים את כף ידו באוויר):

הִבִּיט אִישׁ הַלַּיִל בְּחֹסֶר הָעֵרֶךְ,
לְבָבוֹ הֶעָדִין הוֹתִיר עֲלֵי דֶּרֶךְ,
זָנַח אֶת כַּסְפּוֹ, לְגוּפוֹ לֹא דָּאַג,
וְעֵירֹם וְעֶרְיָה הֶעְפִּיל אֶל הַדָּג.
---

קטע מתוך משפט הדגים, רומן קצר שייראה אור בקרוב בהוצאת עמדה, בעריכת רן יגיל