ספרים מוספים אירועים

עמוס לויתן

לפתח רובצת הקלישאה – על ספרו החדש של עמוס עוז

חרוזי החיים והמוות, ספרו החדש של עמוס עוז (הוצאת כתר, 102 עמ' 2007) מציב שאלה קשה לפני הקורא הביקורתי: לשם מה נכתב הספר זה ומדוע? כמעט אותן שאלות שמציג המחבר לעצמו בשם קהל הקוראים במתנ"ס המקומי שבפניו הוא עומד להופיע כבר בעמודו הראשון: "למה אתה כותב? למה אתה כותב דווקא בצורה כזאת?" וכדומה. ובכל זאת, אין שאלות אלה (וגם לא התשובות השונות שמשיב עליהן המחבר לאורך ספרו), דומות לשאלות שאני שואל כאן בפתח מאמרי ושאנסה להשיב עליהן בהמשך. ההבדל העקרוני הוא בכך שהשאלות הנשאלות בסיפור מניחות בתום לב שהן שאלות על מעשה ספרות אמיתי. ואילו שאלותי שלי מטילות ספק בכך.

"חרוזי החיים והמוות" כפי שאנו לומדים בהמשך הוא שם ספרו של המשורר הוותיק צפניה בית הלחמי (עמ' 17), משורר זנוח משנות החמישים של המאה שעברה, שכבר בימי גדולתו לא נחשב אלא קוריוז: "בית הלחמי המשורר, השם שלו האמיתי בכלל לא היה צפניה ולא בית הלחמי אלא משהו אחר לגמרי, משהו כמו אברהם שולדנפריי, בומק, אצלנו פשוט קראו לו הדוד בומק..." (עמ' 35). ועוד מתברר, כי "לפני שנים רבות היה לבית הלחמי מעין מדור מחורז בפינת הדף האחורי של 'דבר השבוע', טור קבוע שהיה מוקף במסגרת מסולסלת אשר בארבע פינותיה נקבע שרטוט של מסכה צוחקת" (עמ' 46). וזה מה שנאמר על תוכן שירתו: "חרוזי החיים והמוות, כך זכור למחבר, לא היו סאטיריים, ולא נשכניים אלא התייחסו בדרך כלל בטוב לב מבודח לקשיי הזמן, קליטת העלייה, המעברות, תקנות הצנע, כיבוש השממה, השחיתות והבירוקרטיה. הדור הצעיר תואר בחרוזיו כדור קשוח רק כלפי חוץ, אבל מבפנים, כך היה סבור, היה זה דור מוסרי ואף רגיש ועדין נפש להפליא" (עמ' 47). ברור אפוא כי צפניה בית הלחמי המוצג לפנינו כאן הוא חרזן וגרפומן מהסוג הגרוע, שכתיבתו רוויה קלישאות ושבלונות למכביר. עם זאת הוא תופס מקום מרכזי ביצירה זו והמחבר לא רק פותח בו את סיפורו, אלא גם בוחר לחתום אותו במותו: "בעיתון הערב שחיכה לי ליד מיטתי אני קורא שאתמול לפנות בוקר ברעננה, בגיל תשעים וארבע, מהתקף לב, נפטר המשורר בשנתו... גם מחר יהיה יום לח. ובעצם מחר זה היום" (עמ' 98). ואי אפשר שלא לתמוה ולשאול: עד כמה מזדהה "המחבר" שבסיפור עם "המשורר" שבסיפור? ובמה זכה המשורר הנידח, שאמנם האריך לחיות עד גיל תשעים וארבע, שאחד הסופרים העברים הידועים בדורנו יציב לו יד ושם בספרו האחרון?

ואמנם חרוזיו של בית הלחמי מפוזרים לאורכה ולרוחבה של היצירה. ראשון מצטט מהם התרבותניק ירוחם שדמתי, בבואו להציג את המחבר בפני הקהל במתנ"ס השכונתי: "אין כלה בלי חתן/ ואין משא בלי מתן", הוא מכריז בהקשר שנותר סתום משהו. והנה עוד שתיים מהפנינים של בית הלחמי: "כל אדם נברא בצלם,/ כל אדם - עולם שלם,/ כל יחיד - הפלא ופלא!/ לכל איש יש לב חולם!" (עמ' 24); ודוגמה פחות משוכללת, שגם חריזתה קלוקלת: "יש חכם שאין לו שכל/ ויש כסיל עם לב עמוק/ יש שמחה שסופה בכי/ אך אין מבין את סוד עצמו" (עמ' 30) וכן הלאה.

השאלה היא מה לחרוזים הרדודים והתפלים הללו ולסיפור? ובכן, האמת היא שהם משמשים מעין מפתח מוסיקלי ליצירה כולה הכתובה על פיהם. (להשלמת הנאמר צריך לספר, כי "הספר כולו מתרחש בליל קיץ הזוי ודביק אחד בתל אביב של תחילת שנות השמונים. המחבר חסר השם משוטט כמרגל בין אנשים בודדים ומוצא בכל אחד מהם פוטנציאל לסיפור אפשרי", ככתוב על גב העטיפה). כלומר, כל הדמויות בסיפור, שאותן צד המחבר במהלך אותו לילה לסיפורו, הן דמויות עשויות קרטון, הגזורות על פי שבלונה. רשימה מלאה שלהן נוכל למצוא בסוף הספר תחת הכותרת "המשתתפים". להלן כמה דוגמאות עליהן ועל האופן שבו הן מאופיינות ואף מסוכמות למעננו.
"ריקי: מלצרית. פעם היתה מאוהבת בצ'ארלי, השוער המחליף של קבוצת בני יהודה, שברגעי חיבה היה קורא לה גוגוג.
צ'ארלי: השוער המחליף של בני יהודה. בילה יפה באילת עם ריקי וגם עם לוסי. כעת בעל מפעל שמייצר דודי שמש בחולון ומייצא אפילו לקפריסין.

לוסי: סגנית מלכת המים. גם היא בילתה באילת עם אותו צ'ארלי. בסוף התחתנה בחתונה נוצצת עם בנו של עובדיה חזאם מחברת ישראטקס" (עמ' 99) וכן הלאה.

דומני שמיותר להראות עד כמה המאפיינים שלהן סטריאוטיפיים ושטוחים וזה נכון לא רק לגבי מי שאפשר לחשוב עליהן כעל דמויות מזרחיות, אלא באותה מידה כאלה הן גם הדמויות האשכנזיות. למשל.

"ירוחם שדמתי: תרבותניק. מנהל המרכז הקהילתי על שם שוניה שור ושבעת הרוגי המחצבה.

מרים נהוראית: שוחרת תרבות. מבשלת לפתני פירות סמיכים. מאחורי גבה ילדים בחצר קוראים לה נוראית.

רוחל'ה רזניק: קריינית אמנותית. אוספת חפיסות גפרורים של מלונות מפורסמים" (עמ' 100). למיטתה מנסה המחבר להיכנס באותו לילה, אך יוצא ממנה אבל וחפוי ראש.

היחיד שאינו מאופיין בדרך כלשהי ברשימת "המשתתפים" הוא המחבר עצמו. את דמותו יצטרך הקורא לאפיין לעצמו מתוך המכלול של הסיפור, ובכך נעסוק להלן.

מהם, אם כן, "חרוזי החיים והמוות" ואיזה תפקיד הם ממלאים ביצירה? מלבד מחרוזת התפילה המוסלמית "מסבחה" (משבחה בעברית, מן השורש שבח) הם מזכירים לנו יותר את המאמר הידוע במשלי על "מוות וחיים ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה" (יח כא), או בניסוח המוכר לכל "חיים ומוות ביד הלשון", שפירושו העממי וגם התלמודי הוא שלשון יכולה להרוג, ולשון הרע, למשל, יכולה לחרוץ גורלו של אדם; לכן, יש עליה איסורים חמורים כל כך. אולם דווקא הפירוש המקורי במשלי קרוב לעניינו יותר, כפי שמעיד פסוק כ' באותו פרק: "מפרי פי איש תשבע בטנו, תבואת שפתיו ישבע", שמשמעו בפשטות: אדם אוכל מפרי פיו ומתבואת שפתיו. ומה שנכון לגבי סתם אדם, נכון על אחת כמה וכמה לגבי הסופר, שהלשון היא גם אומנותו וגם פרנסתו.

לכן, ענייננו כאן, לדעתי, הוא בשאלה מה מציינת הלשון מבחינת "מחבר" הסיפור? מהם "החיים" ומהו "המוות" הטמונים בה? במידה מסוימת אפשר לומר עליו מה שנאמר על לומד התורה: "זכה - נעשית לו סם חיים; לא זכה - נעשית לו סם המוות". לשונו של "המחבר" (והסופר בכלל) יכולה להחיות ויכולה להמית את יצירתו. לשון חיה, רעננה, מקורית - תחיה את סיפורו. ואילו לשון בנלית, שבלונית, חקיינית - תמית אותו. ועל כך, אני סבור, מדובר בעיקר בסיפור הזה של עוז: הקלישאה רובצת כל העת לפתחו של "המחבר". כבר הדגמנו זאת בציטוט מתוך רשימת "המשתתפים" בסיפור. אפשר להדגים זאת גם מאינספור מקומות נוספים, אבל חבל להלאות את הקורא. חשובה יותר היא העובדה ש"המחבר" עצמו מודע לכך: "בעודו חוצה רחוב ריק מואר בפנסים צהובים... יתחיל לשרטט במחשבותיו קווים נוספים לדמותה של הגברת מרים נהוראית וכן לדמותו של ירוחם שדמתי התרבותניק, כדי שלא יצאו לו שטוחות..." (עמ' 78). אלא שחרף מודעותו לשטיחות של כתיבתו קשה לו להיחלץ ממנה, וגם מה שהוא מציע לעצמו כדי להעמיק את הדמות, איננו אלא שבלונה מסוג אחר. וכך הוא דן בסוגיה בינו לבינו: "...אולי תתעכב כאן לרגע ותשקוד להעניק לדמות זו אי אלה הרגלים שיחרטו אותה בזיכרונם של הקוראים. שתיים שלוש מוזרויות אופייניות: למשל, ההרגל שלו ללקק בתאווה, במלוא רוחב לשונו, את רצועות הדבק שבאחורי המעטפות..." (עמ' 82). עוז חושף כאן, כביכול, את "הטריקים והשטיקים" של הסופר הבינוני כדי להעמיק את דמויותיו, בדומה לצליעה שמוסיף במאי רע לדמות הנבל במחזה. אבל גם החשיפה הזו היא אך טריק, ומה שנחשף כאן באמת הוא הקלישאה הטוטלית שבמסגרתה כתוב הסיפור. כי מהי בעצם קלישאה מעבר להגדרתה המילונית ("קלישאה היא ביטוי או רעיון שנשחק מרוב שימוש ואיבד את החידוש שבו") ובאיזה הקשר היא מופיעה בסיפור שלפנינו? ובכן, הייתי אומר כי קלישאה בסיפור הנדון (ואולי גם בחיים בכלל) מקורה בכך ש"המחבר" מתנהג אך ורק "כמחבר". אין פדות בין הפרסונה המקצועית שלו ובין אישיותו כאדם. "המחבר" הוא כל הזמן "המחבר" ועל כל מה שקורה לו הוא חושב כעל סיפור וכיצד להכניסו לתוך סיפור. שוב, הטקסט שעל גב הספר מדייק בעניין זה בין שהתכוון לכך ובין שלא: "המחבר עסוק בעצם במעשה הכתיבה, הוא לא חדל, להתבונן, להקשיב להמציא ביוגרפיות ועלילות לדמויות הנקרות בדרכו". זוהי בדיוק קלישאה של סופר, לא סופר אמיתי, לדעתי. אם כי לא כל הסיפור הוא קלישאות, ויש כמה מקומות שבהם מתגבר כוחו היוצר המוכר של עוז והוא מפיק דפים נפלאים של תיאור, כמו מעשה ההתעלסות עם המעריצה שלו רוחלה רזניק ("בחורה נעימה וכמעט יפה ורק בלתי מושכת") המסתיימת במבוכה, כאשר אברו הרפוי אינו עומד במשימה, הרי הקלישאה רובצת לפתחו כל העת.

השאלה מה לפנינו, דמות "מחבר" שעוז מזדהה איתה או דמות "מחבר" שעוז מלגלג עליה, איננה משנה הרבה, מאחר שבשום מקרה אין היא דמות משכנעת דיה. בוודאי לא כזאת שאפשר להזדהות עמה, אך גם לא כזאת שאפשר ללעוג לה, מעבר ללעג שבפרודיה, מכיוון שאיננה דמות שלמה ממש.

אני מאמין שעוז מתמודד כאן עם בעיה אמיתית שמעוררת אצלו הכתיבה. מבחינה זאת זהו ספר אמיץ וחושפני. אבל מבחינת התוצאה, אולי לא היה צריך להזדרז עם פרסומו.