את מי אתה אוהב, בעצם? על שירי אהבה בשלושה ספרי שירה חדשים

נוית בראל

אדמיאל קוסמן: "סדר אלטרנטיבי לשבעים ואחד שירים חדשים", הקיבוץ המאוחד, דניאל כסיף :" שירי טמיר", הקיבוץ המאוחד, שלמה אלפנדרי: "עירום ועריה", גוונים

אין כמו אהבה כנושא לכתיבה. אם כל הרגשות האנושיים, הגעש שמסתמן בכל התאהבות כשיא בעקומת החיים, הרוח שמחוללת את סופת הכתיבה. ואין כמו אהבה כנושא לכתיבת שירה עברית. שיר השירים נטמע בזיכרון הקולקטיבי של המשוררים העברים, והרבה הבעות אוהבות שואבות מתוכו, מתוך המבע הייחודי שבלשונו. שלושה ספרי שירה חדשים מאת שלושה גברים-משוררים שונים בתכלית מציגים את פירות הנפש שהאהבה מניבה בדרכים שונות, אשר אורגות מערכות של קשרים עם המגילה המקראית ולשונה.

שני השערים הפותחים את הספר סידור אלטרנטיבי לשבעים ואחד שירים חדשים לאדמיאל קוסמן (הקיבוץ המאוחד) כוללים תשעה עשר שירי אהבה לאשה. הדובר מספר עליה, פונה אליה ואפילו אל אלוהים בנוגע אליה ("תשאיר לי את העפעף הזה שלה/ בתוך העולם") כחלק מייצוג של חיים המוארים בזוהר השמש של האהבה. אבל מיהו המושא של אותה האהבה? בעוד ששיר השירים מסר ייצוג כפול, של שולמית ושל דודה, כשתי נקודות תצפית הפונות זו אל זו, כאן הפרספקטיבה היא אחת, של הדובר. הנאהבת היא אברים בודדים: "דוגמה עדינה", פה, עור ובשר. היא איננה אדם שלם, היא היטל של האוהב. כאשה קוראת, קשה לי שלא להתרעם על הייצוג השבור הזה של הנאהבת המתקיימת רק כגוף המעורר רגש חזק, להט, כגוף שמייצר שירים: "עיניה מוטיב ספרותי/ ופיה עגול כחרוז". ב"עינַיךְ יונים" המקראי היתה, לפחות, מחמאה כנה, ששולמית מצטיירת מתוכה כשלם שהוא סך כל אבריו. אצל קוסמן האשה חלוקה ומסועפת, מחכה למילותיו של האוהב שיאסוף אותה, יחקור אותה לעומק, יגע בה כדי להתקיים ("אגע בך רק כדי להיות").

בספרו הקודם של קוסמן, פירוש חדש בס"ד (2000, הקיבוץ המאוחד) נכלל שיר יפה בשם 'שיר השירים' שבו פונים דוברים, כנראה זוג, אל דמות גברית כלשהי, ומבקשים ממנה להסביר "איך זה הולך באהבה": "איך זה הולך באהבה, תסביר, איך זה הולך?/ איך האהבה בדרום? תסביר, ואיך היא בצפון? [...] תסביר לנו בבקשה,/ אנחנו השכנים החדשים מלמעלה, אנחנו לא יודעים". הטרמינולוגיה שנעשה בה שימוש בשיר זה רומזת לשיר השירים המקראי, וניתן להעלות היפותזה פרשנית, שהפנייה נעשית אל שלמה המלך, משורר שיר השירים, שנחשב למומחה באהבה, מפי זוג שחי בימינו, ומתקשה להבין את רזי האהבה והזוגיות, כדי לבקש עזרה. הפנייה הזוגית הכנה הזו מדגימה קטב הדדי יותר בהשוואה לשירי האהבה בספרו החדש של קוסמן, ומסמנת חוסר אונים של זוג אוהבים, שמבקשים לדעת יותר.

שירי תמיר לדניאל כסיף הוא מחזור שלם של שירי אהבה ל"מחולל ההשראה לכתיבתם" (מתוך ההקדמה), ואולם נדמה כי תמיר איננו קיים בספר. קיים רק האוהב אותו, שמאוהב בעיקר בכתיבה אליו. תמיר עצמו נחלם, מתבקש להגיש את שפתיו, את גופו. צורתו נעלמת, קשה להשיגו כפי שקשה להמשיגו במילים ("תמיר או טמיר?"). האהבה מתקיימת בספר זה בלא כל קשר לאהוב: "אני לדודי גם אם דודי לא לי/ [..] אך דגלו עלי אהבה". הצירוף הסימטרי של שולמית המקראית: "אני לדודי ודודי לי", צירוף שביטא הדדיות, מצוטט אצל כסיף כדי לסמן נואשות חד כיוונית. האוהב הזה מדבר מתוכו על תוכו, וכתיבתו אינה מציגה את מושא הכתיבה, אלא רק את ההשראה שלה.

את האופציה ההדדית ביותר מבין שלושת הספרים מציע שלמה אלפנדרי, ששירי האהבה בספר הביכורים היפה שלו עירום ועריה (גוונים) מיטיבים לחזות באהובה ולקרבה. "היא מצמיחה שפה חדשה" מספר לנו הדובר, "שפה של אני אתה". אלו הם יחסי הקרבה האופטימליים שהציע מרטין בובר, המנוגדים ליחסי "אני לז". "הערב יורד ולבי ער" הוא כותב. בשיר השירים שולמית מעידה על האהוב שנוכח אצלה גם בחלומות ומעורר את לבה גם כשהיא איננה ערה: "אני ישנה ולבי ער". אצל אלפנדרי, החלימה היא חלימה בהקיץ, בשעה שהערב יורד. גם כאן האהובה מפולשת לעתים, למשל לכדי יד וקול: היא "קול הרצון למגע", "יד האוהבת שתדפדף בסיפורי הלילה". אבל אלפנדרי מעוניין לייצג "דיבור בין אוהבים". הוא "רוצה לדבר", וכאן כל השוני. אלו הם שירי אהבה שחשים את הנאהבת לא רק כנמענת השיר, אלא כאדם המתגלה בפניהם, שכוליותו היא מושא למשיכה.