ארבעה אחים נכנסו לפרדס

עמוס לויתן על "האחים קרמאזוב"

קורא שיסיים לקרוא את יצירת הענק של דוסטויבסקי האחים קרמאזוב על שני כרכיה, בתרגומה החדש והנהדר של נילי מירסקי (עם עובד, המפעל לתרגומי ספרות מופת 2011, 998 עמ'), אני ממליץ לו לקרוא גם את אחרית דבר מאת עמינדב דיקמן "קומץ מילים על האחים קרמאזוב" וגם את "כמה מילים על התרגום" מאת נילי מירסקי (החושף את הבעיות הכרוכות בתרגום אמנותי לטקסט "מרושל" זה, וכיצד פתרה אותן באופן מרשים), הנספחים לסוף הכרך השני.
דיקמן מספר כי את יצירת המופת האחרונה שלו פרסם דוסטויבסקי בשישה-עשר המשכים בכתב העת 'המבשר הרוסי' מינואר 1879 ועד נובמבר 1880, כשנה לפני מותו בשנת 1881. הוא גם מוסיף פרטים על התהוות הרומן ועל החומרים שאסף דוסטויבסקי לשני הנושאים הגדולים שבו: רצח אב מצד אחד, ומות ילדים מצד שני. (במהלך הכתיבה מת אלכסיי, בנו בן השלוש של המחבר, מוות שזעזע אותו עד עמקי נפשו).
לדבריו, מה שעושה את "האחים קרמאזוב" לרומן גאוני הוא הריאליזם המיוחד שלו, שהוא "מיזוג מושלם בין מרקם פילוסופי ומרקם של הדמיון". חוקר הספרות הרוסי הגדול באחטין הגדירו בתור "רומן פוליפוני", שקולות גיבוריו הם שווי ערך לקולו של המספר. "לא האידיאה כשלעצמה היא גיבורת הרומן, אלא 'איש האידיאה', כלומר גיבור הנושא בקרבו רעיון בהתהוותו, תוך חיכוך עם רעיונות הגיבורים האחרים". הגיבורים הראשיים ברומן הם ארבעת האחים קרמאזוב (דימטרי, הבכור, חוטא בר-לבב ההולך אחר תאוותיו עד כדי רצח אב בשל אשה וכסף; איוואן, האמצעי, רציונליסט ואתאיסט, העוסק בשאלות מוסר, אבל שונא בני אדם; סמרדיאקוב, הבן הלא חוקי, ציניקן הלוקה במחלת הנפילה ולבסוף מתאבד; ואליושה, צעיר האחים, נזיר ואיש אלוהים); וכן שאר הדמויות (שדיקמן אינו מזכיר) כגון, אבי האחים פיודור מיכאלוביץ קרמאזוב ("המוקיון", אחת הדמויות המרתקות, לטעמי, בספר, וכל הופעה שלו שופעת שנינה והומור); משרתו גריגורי המגדל את בניו; הדמות המופלאה של זוסימה הסטארץ, מורהו הרוחני של אליושה; פילגשו של האב, גרושה, ש"קימורי גופה" הוציאו את הבן דימטרי מדעתו, ודמויות נוספות. מה שתורם לכך שהרומן גדל הממדים נקרא במתח ובהנאה עצומה, הוא העובדה שהוא "מיזוג של רומן בלשי-משפטי עם רומן אידיאות", כדברי דיקמן.
דיקמן מצטט את האמרה הידועה "איש איש והאחים קרמאזוב שלו", ונראה כי האיש שלו ב"האחים קרמאזוב" הוא האח איוואן, האינטלקטואל (חביב האינטלקטואלים בכלל), לו הוא מקדיש את עיקר דבריו בהמשך. הפרק המפורסם ברומן "האינקוויזיטור הגדול" (והפרק הקודם לו "מרד") שרבים רואים בו את פסגת יצירתו של דוסטויבסקי, הוא הפרק שבו מרצה איוואן את דעותיו האנרכיסטיות על אלוהים והעולם בפני האח אליושה (שרואה בהן, כאמור, "מרד"). בפרק זה אומר לו איוואן: "לא את אלוהים איני מקבל, אלא את העולם שברא". במכתב לעורכו מסביר דוסטויבסקי: "מה שנשלל הוא לא אלוהים, אלא משמעות העולם שברא... חוסר הטעם בסבלם של ילדים... האבסורד שבמציאות ההיסטורית בכללה".
"האינקוויזיטור הגדול" מבחינת צורתו הוא "פואמה בפרוזה", מעין משל ספרותי שחיבר איוואן ושבו מסופר כיצד בעיר סבילה בספרד של המאה השש-עשרה, בימי שיא הרדיפות של האינקוויזיציה, מופיע ישוע בשנית בדמות בשר ודם כאשר הבטיח, ונאסר מיד על ידי האינקוויזיטור הגדול אשר מאיים גם להעלותו על המוקד. בנאומו אומר לו האינקוויזיטור, כי אין בו עוד צורך לאנושות, כי חירות הרוח שהעניק לבני אדם רק הסבה להם נזק, וכי כל מה שהם מבקשים זו כנסייה ממוסדת ושלטון יציב שיבטיחו את רווחתם. דיקמן מרחיב מאוד במשמעות הפואמה, מקורותיה ופירושיה. אחד הבולטים שבהם מצביע על קרבתה ל"כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה ולמשמעות המוסרית של הכרזתו על מות האלוהים והולדת העל-אדם. (אם אלוהים מת הרי הכל מותר. וכפי שמנסח זאת איוואן: "מאחר שאין אלוהים ואין אלמוות מותר לו לאדם להיעשות אדם-אֵל... ולדלג בלב קל מעל כל סייג מוסרי... הכל מותר. וחסל!"; עמ' 820). פירוש אחר רואה בפואמה את מבשרת משטרי הדיכוי הטוטליטאריים במאה העשרים. עד כאן אחרית דבר של פרופ' דיקמן.
עם כל חשיבותו הרעיונית של איוואן, אני נוטה בכל זאת לראות בגיבור המוצהר של דוסטויבסקי, האח אליושה, את הגיבור המשמעותי של הרומן. שכן אם איוואן מציג, באמת, את השלילה הניהיליסטית בכל חריפותה, הרי אליושה הוא שמספק גם מעין תשובה אפשרית. חשוב גם לזכור (מה שמזכירה ההוצאה בתמצית ביוגרפית בפתח הספר), כי דוסטויבסקי, שנאסר בצעירותו בעוון פעילות מהפכנית-מחתרתית, נידון למוות ונשלח לבסוף לארבע שנים של עבודת פרך בסיביר, שבמהלכן שינה את השקפת עולמו מקצה לקצה, וממהפכן סוציאליסטי נהפך לפרבוסלאבי אדוק, דבר הניכר היטב ביצירתו זו. ב"דבר המחבר" הוא אומר כי אליושה הוא "הגיבור שלי", אף כי "אין הוא אדם גדול כלל". יתר על כן "האיש מוזר, אפילו תימהוני", ובכל זאת, הוא מוסיף, "יש שדווקא התימהוני נושא בקרבו את לב לבו של השלם".
במילים אחרות, הסיבה לבחירתו כ"גיבור" היא תום לבו וטוב לבו של אליושה, המהווה את הציר המוסרי ברומן שאליו מתייחסים כל האחרים ובפניו הם מתוודים. אליושה (או המחבר) אינו מתווכח ישירות עם טענותיו הפילוסופיות של איוואן, אבל תשובתו ברומן ניתנת בעקיפין באמצעות הסטארץ המופלא שלו, זוסימה, ובסיפורים שהוא מספר עליו. נהדר, למשל, בעיני, הוא הפרק "נשים מאמינות", נשים קשות יום מרחבי רוסיה הבאות לשמוע מפי האיש הקדוש מילות נחמה ועידוד. לאחת מהן, אלמנה צעירה שהניחה לבעלה הזקן שהתעלל בה למוּת, ועתה מציק לה מצפונה, הוא אומר: "אין בכוחו של אדם לחולל פשע איום כל כך שיהיה בו כדי לכלות את האהבה האלוהית שאין לה קץ. גם בעודך חוטאת נתונה לך אהבתו" (עמ' 75). בפרק "בוא יבוא, בוא יבוא" בוויכוח על דת ומדינה, אומר הסטארץ כי בעוד שהדין האזרחי מנדה את הפושע, ובכך דוחק אותו לחזור על פשעיו, הרי "הכנסייה כאם רחומה ואוהבת נמנעת מענישה", אלא חומלת עליו (עמ' 92). כלומר, מה שמציע אליושה (באמצעות זוסימה), ואין בכוחו של איוואן להציע, אינו תיקון חברתי בעלמא, אלא חמלה ואהבה, שהעדרן הוא, אולי, הבעיה הגדולה של זמננו, תרופה שהאינטלקטואל הנאור אינו יכול להעניק. זוסימה, שאינו נעדר חוש הומור, מספר על רופא אחד שאמר לו: "אני אוהב את האנושות, אבל ככל שגדלה אהבתי לאנושות, כן פוחתת אהבתי לבני אדם" (עמ' 82). דברים שהולמים במדויק את הרציונליסט והאתאיסט איוון. כך לפחות חשב, להבנתי, גם דוסטויבסקי עצמו, ברומן זה הנשען בכבדות על הברית החדשה שהציבה את האהבה בראש מצוותיה, כולל המוטו שבראשו (מתוך "הבשורה על פי יוחנן" יב:14). סוגיה זו, מאז מותו של דוסטויבסקי בסוף המאה התשע-עשרה, רק העמיקה במאות העשרים והעשרים ואחת בעקבות כשלון הרציונליזם, הסוציאליזם, הקפיטליזם ושאר איזמים בעידן המודרני.
לכן, מתוך ארבעת האחים שנכנסו לפרדס (ראה האגדה התלמודית חגיגה יד ב) שאפשר לפרשה בהקשר שלנו כמסכת היחסים של הבנים עם האב, ולמעשה עמדתם כלפי רצח האב או האל, רק אחד צולח אותו בשלום. דימטרי, רוצח אביו, "הציץ ונפגע"; איוואן, הניהיליסט, "הציץ וקיצץ בנטיעות", סמרדיאקוב, חולה הנפילה ששם קץ לחייו, "הציץ ומת". ורק אליושה, מאמין ואוהב אדם - "נכנס ויצא בשלום". הוא גם חותם את הרומן בדברי נחמה לעתיד בהספד, "הנאום ליד האבן", לילד איליושצ'קה, שהוא נושא בהלווייתו בפני חבורת הילדים:
"אח, ילדים חביבים, אח, ילדים נלבבים, אל תפחדו מפני החיים! כמה טובים החיים כשאתה עושה מעשה טוב, מכל הלב!"
"כן, כן!" חזרו הילדים בהתלהבות.
"אוהבים אותך, קרמאזוב!" התפרץ בסערה קול אחד, קולו של קרטשוב, כמדומה.
"אוהבים אותך, אוהבים אותך!" החרו החזיקו אחריו כולם. בעיני רבים התנוצצו דמעות" (עמ' 974).