להתמלא אהבה לספסל-רחוב

נוית בראל

יובל גלעד: "בית קברות לשירים", הוצאת ספרי 'עתון 77' 2009, 46 עמ'

"בית קברות לשירים" היא כותרת ספרו השלישי של המשורר יובל גלעד (יליד 1971). צירוף זה, כהוא שנקרא במנותק מן הספר, עשוי להיקרא מתריס ואפילו סאטירי, כאשר חושבים על מה שנוהגים לכנות "מַצָּבָהּ של השירה העברית" היום. במציאות של ריבוי שאי-אפשר-להכילו של משוררים וספרי שירה חדשים שרואים אור חדשות לבקרים, נדמה שפעמים רבות אקט הכריכה של שירים בתוך ספר איננו אקט שנועד לשמש לשירים במה או כר תצוגה, אלא להפך, מעין בית קברות. השירים, בהתאמה, הופכים למתים בטרם עת, נאספים לתוכו כמצבות, הכריכה משמשת להם תכריך, ולמעשה הם אינם "רואים אור", אלא נטמנים באפלה.
עם זאת, בספרו של גלעד מתפתחת המטאפורה הזו לכיוונים אחרים. זהו בהחלט אינו ספר שנימת התרסה עומדת בבסיסו, אלא ניסיון לומר דברים קטנים בשקט, כמעט ללחוש. אם היה גלעד זמר, היה זה דיסק של בלדות נוגות, פזמונים שקטים (או באנגלית: easy listening). אם היה צייר, היתה זו תערוכה של אימפרסיוניסט, המתעכב על חבצלת מים בצהריים או עץ בשקיעה (דומם כלשהו שמעומת עם גורם טבע כלשהו). מבחינה צורנית, דומים כמעט כל השירים בספר זה למצבות. הם מלבניים (מחולקים לשורות קצרצרות, בנות שתיים או שלוש מילים, וכוללים בערך עשר שורות). הדף הלבן משמש להם פספרטו, ומכריח את הקורא להתעכב על בחירת המילים ואופן סידורן, בדומה לכתובות שנוהגים לחרוט על מצבות (אפיטפים).
למעשה, גלעד מזמין אותנו לראות משהו דרך עיניו: פסאז' ברחוב בן יהודה, ספסל תחנת האוטובוס של קו 4 בתחנה המרכזית הישנה, בית כנסת, כיפת הסלע, מנזרי הכנרת, עורב גוסס - כל אלה ואחרים הופכים לרישום-שירי בספרו, והוא "אומר עליהם כמה מילים", באופן שעשוי (בהקשר זה) להזכיר קינה, או אנדרטה.
בשירים שמתארים מקומות מפריח גלעד חיים במרחבים ציבוריים כשהוא עושה שימוש במטאפורות מקוריות ויפות. התחנה המרכזית של טבריה, למשל, מואנשת לאשה בודדה ומיואשת: "התחנה המרכזית של טבריה/ רוצה למות/ מרוב פיח אוטובוסים/ ריח-שתן ונטישוּת,/ אבל כמה תמרים/ באופק האפור/ מעירים אותה כל בוקר/ עם יפי ההתעקשות". בשירים אחרים הים התיכון הוא ארון קודש, שדרת מצבות בבית קברות היא מקבץ של "ענני נוצה ארציים", שיח ערירי בתצלומים של ירושלים "מטריד את הנצח/ כשוטה שקספירי/ בטרגדיה עריצה" וכיפת הסלע היא שמש מסנוורת.
לא מדובר כאן בשירי האי-קו של הברקות קצרצרות נטולות הקשר, אצל גלעד ברור תמיד המקום ומשתמע כמעט תמיד ההקשר. לפעמים מובן ההקשר דווקא מתוך הדימוי: "ריח גשם/ מכפיל יופיו/ של אורן חם/ בגן-ציבורי/ נותן לך כוח/ לא מצליח/ בעיר קשוחה/ כאשה בוחרת/ אב לילדיה", או כאשר "מגדל השעון/ באמצע יפו/ הוא צריח של בדידות". הטריק המטונימי הישן של השלכת המצב הנפשי הפנימי של הכותב על הסביבה שהוא מתאר הוא לוז הספר הזה, וגלעד עושה בו שימוש שנראה טבעי לכתיבה שלו ומתאים לאופן ההתבוננות שלו במציאות.
בסוף הספר מתרבים שירים שעוסקים בנושאים אישיים מובהקים יותר, אך גם בהם שלובים תיאורי הנוף, כגון: "איך חייךָ/ הפכו להיות/ משהו תכליתי/ צחיח הזיות/ כמו קו הרקיע/ של רמת-גן/ מגדלי תִּפקוד/ מצבות פרנסה/ דאגה לבנה/ אפורה לקיום/ משפחה פֹּה". כמעט בכל השירים שבהם הוא מדבר על עצמו, גלעד נוהג להתייחס אל עצמו כאל "אתה", ולפנות אל בבואת עצמו (למשל: חסכי אהבה/ פורצים אצלךָ/ דוקא בקיץ/ כשבילי קוצים", או: "יופי נגד בדידות/ כפי שהיה תמיד/ כל חייךָ"). אף שרטוריקה כזו עשויה להיות בלתי נסבלת לטעמי (מדוע לא לדבר על עצמך בגוף ראשון כעל "אני"?), היא אינה מצליחה לאבד מן האינטימיות שמייצר גלעד בין השיר לבין קוראו. אני בטוחה שקוראים רבים ירגישו שהשיר הזה נכתב עליהם. זהו ספר שירה מעודנת, כמעט ללא גסות או בוטות, אשר משוררו ביקש לייצר בו רגעים של יופי, שאמורים להתבלט מעל למציאות שאיננה תמיד יפה, ולהזכיר בנוגע לכל מרחב עמוס-דוממים את הגורם האנושי שמייצר את היופי הזה במבטו.