ואף מילה (כמעט) על האינקוויזיטור הגדול

אורית אילן

1.

איזה כיף לקרוא את דוסטויבסקי!
כך, בקריאת התפעלות בלתי מלומדת אני רוצה לפתוח את הרשימה הזו על האחים קרמאזוב ספרו האלמותי (אני מקווה) של דוסטויבסקי, שיצא עכשיו לאור בהוצאת עם עובד ובתרגומה החדש של נילי מירסקי.
אני רוצה לדבר על חדוות הקריאה - גם משום שנדמה שהכל כבר נאמר על הספר, וגם משום שהיותו כה קריא וסוחף הוא הדבר שהפתיע אותי בקריאה הנוכחית של האופוס-מגנום של דוסטויבסקי - ספרו האחרון, אשר מאגד ומעמיק ומפתח את הנושאים שהעסיקו אותו כל חייו.
בפעם האחרונה קראתי את "האחים קרמאזוב" לפני כעשר שנים וזכרתי ממנו לא מעט; זכרתי את עוצמתו הקודרת, את הכוח המטלטל של חקרנותו הפסיכולוגית, את יכולתו המזהירה לתאר נימי נימים של מצבים רגשיים וחברתיים, את המתח ההגותי והדרמטי שלו. גם את פטפטנותו המַלאה-לעתים זכרתי; אבל שכחתי את העונג שבקריאה - או שאולי מעולם לא חוויתי אותו. אולי הייתי זקוקה לשלושה עשורים ולארבע קריאות כדי לחוות את ההנאה המסחררת שבמסע הזה. כי "האחים קרמאזוב" הוא באמת מסע שוצף, מהיר ופרוע, משובץ בקטעים מצחיקים מאוד (לא זכרתי שלדוסטויבסקי יש גם חוש הומור) כמו גם בדיונים מעמיקים. מנהיגות אותו כמה דמויות עזות, שהן מצד אחד גילומים מוחלטים של אבות-טיפוס - ומצד שני חד-פעמיות ולא ניתנות לרדוקציה לעיקרון אנושי כלשהו - ואיתן אנו טסים על פני אלף העמודים התוזזים ורותחים של הספר הזה.

2.

לבי לבי לקוראיו הראשונים של הרומן, שנאלצו לקרוא אותו לשיעורין. דוסטויבסקי כתב את "האחים קרמאזוב" כאחוז תזזית ופרסם אותו ספר אחר ספר במשך פחות משנתיים (מינואר 187ועד נובמבר 1880) בשישה עשר גליונות של כתב העת 'המבשר הרוסי'. ואף שהשתדל, כדבריו, לסגור כל ספר כזה כך שיעמוד שלם ומוגמר, אני בטוחה שהקוראים המתינו באפס נשימה מגיליון לגיליון. אם כי, במחשבה שנייה, ייתכן שגורלם שפר עליהם: ייתכן שהדרמה של הקוראים ההם, לבבותיהם המתהפכים בהתרגשות ובציפייה, היא-היא תפאורת הקריאה ההולמת יותר לרומן הזה, עתיר התהפוכות והרגשות העזים.
מה אין בספר הזה? טרגדיה משפחתית, תעלומה בלשית, מאבקים סוערים בשדים פנימיים וחיצוניים, נשים פטאליות, אהבות ושנאות עזות ממוות, דיונים על אלוהים והעולם שברא, שאלות על מוסר, אמונה, תשוקה ונאמנות; קלחת רותחת ומבעבעת של דרמות, רחשי לב, צווחות ודמעות, יצרים והתחבטויות נפש. ואותה איכות מיוחדת של כליון נפש שנהוג לקרוא לה, אם כי בוודאי בטעות, "הנפש הרוסית", ושגו'זף קונראד, שהיו לו חשבונות עם הרוסים, ניסה ליצור בספרו "לנגד עיניים מערביות": "רוסיה," הוא כותב בהומאז' האירוני שלו למהפכנים הרוסיים, "ארצם של רעיונות רפאים ושל משאלות ללא גוף".


3.

את "האחים קרמאזוב", בתרגומו הסוחף של מ.ז. וולפובסקי, קיבלתי בגיל שבע-עשרה ממי שהיה אהבת האמת הראשונה שלי, והוא מלווה אותי כבר למעלה משלושים שנה; בשונה מנילי מירסקי (ב"אחרית הדבר של המתרגם") איני סבורה שהוא נעשה טרף לשיני הזמן. אבל בין אם היה צורך בתרגום חדש ובין אם לאו (ואיני יודעת רוסית כדי להעריך זאת) - טובה גדולה אחת בוודאי צמחה מהתרגום החדש: הוא שב ומעלה את האחים על השולחנות והמדפים, ונותן עילה וסיבה והקשר ומוטיבציה לשוב ולקרוא את הספר. על כך, ודי גם בכך, מגיעות תודות רבות להוצאה ולמתרגמת.
נכון, הספר - כפי שהעירו רבים, וביניהם ולדימיר נבוקוב הפדנט, שהטמפרמנט המבעבע של דוסטויבסקי היה לצנינים בעיניו - אינו נקי מפגמים. להפך. נדמה שהפגמים מקפצים על מקומם חסרי סבלנות ומחכים שיִמנו אותם: הנאומים נטולי-חוש-המידה שפה ושם פוצח בהם איזה גיבור מיוסר, ריבוי הדמויות המתרוצצות לכאן ולשם כשהן פוכרות ידיים (מילולית ומטאפורית), הנטייה שלהן להיסטריה, לקיצוניות רגשית - ולעתים קרובות מאותו סוג - התפרים הלא ממש מעודנים שבהם נתפרת תעלומת הרצח, פתרונה והתמודדות האחים אתה, ועוד. אבל כל אלו בטלים בשישים מול האפשרות המסחררת לטוס לאורך מאות עמודים כשאת אוחזת בזנבה של רכבת דוהרת, המבזיקה תוך כדי נסיעתה גיצים של גאונות; מול העובדה שהנוף בו נוסעת הרכבת הזו - עשיר בפרטים ובדקויות, מואר ומוצלל ומחביא מעמקים חשוכים כמו גם פלגי מים דקים, זכים - הוא הנוף מעורר הפליאה והיראה של הנפש. וחוץ מזה, כפי שיודע כל אוהב ספרים, כשמשעמם, מדפדפים הלאה. הרשתי לעצמי לדלג על הנספחים שבסוף החלק הראשון על האח זוסימה ודבר לא נגרע מהנאתי. להיפך. אני יודעת שהעמודים הטרחנים האלו ממתינים לי שאגיע אליהם ברגע הנכון. ואני אגיע.

4.

קשה לקרוא את "האחים קרמאזוב" בלי לגלות העדפה לאחד האחים, והעדפה, במקרה זה, עשויה לנוע מנטיית לב להזדהות לוהטת. במשך שנים היה האח האמצעי, איוון, הדמות החביבה עלי - מיוסר, מעונה בספקנות ובחקרנות עצמית, חריף וניהיליסט; השילוש "הנס, התעלומה והסמכות" (או בתרגומה של מירסקי: "הנס, המסתורין והסמכות) שמופיע במסה המפורסמת שלו "האינקוויזיטור הגדול" הפך במחשבתי למשהו מעין שילוש קדוש; אבל בקריאה הנוכחית גיליתי שהעדפותיי השתנו: לראשונה מצאתי את נפשי נוהה אחר מי שדוסטויבסקי עצמו הגדיר כַגיבור שלו - צעיר האחים אלכסיי, אליושה.
אני זכרתי את אלכסיי כצדקן דתי מעצבן, בלתי כשיר למחשבה דיאלקטית, המתכחש לתהומות הנפש האנושית. להפתעתי גיליתי שלא את האליושה הזה כותב דוסטויבסקי. אליושה של דוסטויבסקי, לפחות זה שקראתי הפעם, הוא דיוקן של תום מבחירה, של על-אף-הכל-ולמרות-הכל, של אמונה באדם, ושל מודעות שקטה שאינה מתבלבלת עם חקרנות כפייתית והלקאה עצמית. בשינוי הטעם שלי אני רואה את השתקפות התבגרותי והשתנוּתי; ובעובדה שהדיאלוג שהספר פותח הוא תמיד חי, תמיד מפתיע, מדובב ומזמין התבוננות עצמית אני רואה את הראיה הטובה ביותר למופתיותו.
שכן בסופו של דבר, אצל דוסטויבסקי, כל הנושאים הגדולים -¬ האהבה, האמונה, האלוהים, המוסר, האפשרות להשתנות – מתגלמים באישי לגמרי, בדמויות הנפלאות שמזמנות אותנו לשיחה אתן ועם עצמנו. ולכן, באותה נימה אישית ובלתי מלומדת אני לא רק פותחת אלא גם מסיימת: איזה כיף לקרוא את דוסטויבסקי - לראשונה או בכל פעם שהיא.
נסו ותיווכחו.

פיודור דוסטויבסקי: "האחים קרמאזוב", מרוסית: נילי מירסקי, הוצאת עם עובד 2012