קום והתהלך בארץ

דויד גרוסמן: "אשה בורחת מבשורה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, 633 עמ'

עדנה שמש

קום והתהלך בארץ, לך לך בְּארצך, אומר גרוסמן, ומועיד את הציווי המקראי לדמות אניגמטית - לגבר שמן, חסר כוח, חסר אונים, שבתחילת הספר הוא רדום ממש, כמעט חסר תודעה, חי בדיר חזירים מסריח; שחייו שבויים בעבר כאוב בשל גורל שנכפה עליו באקראיות בעת מלחמת יום הכיפורים - כמו שרק הגרלה יודעת לעשות - שנשרך אחר אורה אהובת נעוריו, כמעט בעל כורחו; ואברם זה, שעוד לא נוספה ההֵא לשמו, נאלץ לקום וללכת, בתחילה בחצי הזיה מתרופת השינה שלקח קודם שהוכרח להצטרף למסע, ועליו לעשות כברת דרך לפני שילך ויתפכח, ילך ויֵעשה בתוך כך לכלי הקיבול לסיפורה של אורה, סיפור חייו של עופר הבן, הכופה עצמו עליה כמו גם עליו, בתוקף הנסיבות.

'הנסיבות' - ה'זוּרוּף' - משחקות תפקיד חשוב באשה בורחת מבשורה כמו שהן משחקות תפקיד חשוב בחיי המדינה, זה דורות; נסיבות שמתקיים בהן המתח הבלתי נלאה בין מה שניתן לשנותו לבין מה שלא ניתן לשנותו עוד, שכן את הנעשה אין להשיב; אבל השחקן הראשי באמת אצל שניהם, אצל החיים ואצל הפיקציה, הוא העתיד - זה שאי אפשר לברוח מהשלכותיו, זה שאולי נקיטת הצעדים הנכונים עשויה לשנות את פניו לאין שיעור, כדי כך, אולי, שלא יהיה צורך לברוח כל כך מפניו. ובעליל, כמו שאי אפשר לברוח מבשורה, ככה אי אפשר לברוח גם מהתובנות הנוגעות לכולנו המבצבצות מבין דפי הספר, אם כי הן מוצנעות במידה הנאותה שלא ינוּפפו לנגד עיניו של הקורא כמניפסט. הספר רחוק מאוד מלהיות מניפסט, אף שנובֶּל אובְּליז', שהרי לגרוסמן נקשרו כבר כתרים של 'סופר לאומי', קול בעל סמכות, שלכאורה מצופה ממנו שיפרש, יבאר, יעיר ויאיר על המציאות; אבל גרוסמן מעדיף דווקא להטביע בספרו סממנים של סיפור אישי, המסופר רובו ככולו מנקודת ראותה של אורה, האשה, האהובה, האם. אבל כמו שנסיבות חיינו כופות עלינו את השילוב המתמיד שבין הציבורי לאישי, בין הנורמלי לטרגי, כך גם הספר הזה אינו מצליח לברוח מאמירה כוללת על 'המצב'. החטא הקדמון - אם כי קדמו לו בוודאי 'חטאים' אחרים - הוא מלחמת ששת הימים שבימיה הראשונים פותח הספר. בפתח הספר נמצאות דמויותיו של גרוסמן - אברם ואורה, ואילן, לימים בעלה של אורה - בחדר בידוד בבית חולים, בחשכה הנכפת עליהן בשל ההאפלה, עיוורות למתרחש תרתי משמע, נמצאות בבועה סגורה שהמציאות המתרחשת בחוץ - המלחמה - אינה זולגת ממש אל מעבר לדופנותיה; החולי הגדול של המלחמה הכובשת הזאת, שתוצאותיה מהדהדות במציאות חיינו עד עצם היום הזה ויהדהדו עוד זמן רב גם בעתידנו.

וכשאורה העכשווית, הבוגרת, אמא לשני בנים, שאחד מהם כבר שירת בצבא והאחר מוותר על חופשת השחרור שלו כדי להצטרף מיוזמתו למבצע צבאי העומד להתחיל בשטחים - לוקחת את אברם אל הצעדה הכמעט היסטרית שלה בשביל ישראל מתוך רצון מודע לא לדעת, מתוך אמונה מכמירת לב שאפשר לברוח מהמוות עצמו, אזי גם היא מתכנסת בכך אל תוך בועה - נופי הארץ היפים שגרוסמן כה מיטיב לתארם - הרחק מהאירועים עצמם ומהחדשות המלוות אותם, ולא רוצה לדעת. קשה שלא להיזכר בסיפור המפורסם של ג'ון אוהרה, "פגישה בסמרה", שבו האיש שנקבעה שעתו למפגש עם המוות מחליט להתחכם לו ונס מעיר הולדתו למקום אחר, אלא ששם מסתבר כי המוות שם פעמיו היישר אל אותו 'מקום אחר'. במילים אחרות, התחושה שהמוות מצוי מעבר לפינה, ככלות הכל, וכי מהשורות משחרר רק המוות, שׁוֹרה על בריחתה הנואשת של אורה ועוטפת אותה, באהבה וברחמים, כמו גם באירוניה דקה שבדקות.

ואולם, פתח התקווה בא ממקום אחר: מאותו מקום שבו האמן, במקרה זה הסופר, יכול לעשות את ההוקוס-פוקוס האולטימטיבי ולנתב את גיבוריו אל שבילים שאולי בטוח יותר להלך בהם, להדוף את הבשורה, בהבל פה, בהנף קולמוס. אבל אורה, גיבורת הספר, לא יותר ממכה על חטא על שלקחה את עופר בנה הצעיר אל נקודת האיסוף הצבאית, משם יוצאת יחידתו לפעולה - היא חושבת, "איך זה שאני מצייתת ככה לכל זה, להם, לאלה ששולחים אותו לשם" – בפועל, היא לקחה אותו לשם. מבחינתה, כעת, הדבר דומה לעקדה, כאילו היא במו ידיה עלולה להביא עליו את הכליה, וגרוסמן, המושך בחוטים, אינו מונע זאת ממנה. דווקא בשל כך, לאחר שרוב הספר היה כתוב, כפי שמעיד גרוסמן בדף החותם את הספר, הבשורה שניחתה עליו ועל משפחתו מהדהדת בעוצמה כה גדולה בין דפי הספר שבו לא רק הציבורי והפרטי משיקים זה לזה אלא גם הבדיה והאמת.

לא צריך חדות אבחנה גדולה כדי לראות ולהבין ש'הדרך' אף היא אחת מגיבוריו הראשיים של הספר הזה. גרוסמן אשף בהיפוך המשל והנמשל: ב"איתמר הולך על קירות" גרוסמן ביקש לכתוב את פרשנותו לראייה הכוללת או החלקית של המציאות, על כן הכניס את איתמר-גופא לתמונה של ממש; כך גם כאן, הדרך - הרעיונית, האידיאולוגית, הנכונה או המוטעית, הופכת ל'דרך-הבשר-והדם' הפיזית שאנחנו אולי כבר שכחנו את יופייה התם, וגיבורי הספר שבכאן מהלכים עליה לאורכה ומגלים אותו מחדש, אבל גם את העובדה שכל צעד ושעל בחבלי הארץ הזאת מנומרים באנדרטאות של חיילים שנהרגו עליה, והן-הן שמהוות תזכורת לכך שאי אפשר לברוח משום דבר, בוודאי לא מהשבירוּת של קיומנו כאן. אברם, למשל, חוזר מהשבי ונוסע ברחובות תל אביב ומרגיש שהכל הצגה אחת גדולה. "לא יודע, יש לי הרגשה... שהאמריקאי או הצרפתי לא צריכים להאמין כל כך כל הזמן כדי שאמריקה תהיה. או צרפת. או אנגליה".

אחד הקטעים היפים בספר - ויש כל כך הרבה כאלה - הוא הגילוי שמגלה עופר הקטן את עובדת היותנו טיפה בים לעומת מיליוני הערבים הסוגרים מכל עבר. הילד עושה חשבונאות פשוטה והאחד-ועוד-אחד שלו מביא אותו בסופו של דבר אל התוצאה הפטאליסטית, החרֵדה, של "מה יהיה?"; זו הסיבה שבגללה אורה הולכת בשביל ישראל ומספרת לאברם את סיפור חייו של עופר. כמו מטבעות בקופסת חיסכון היא טומנת את הסיפורים בראשו, שיהיה לאחר כך, כי אחר כך אולי לא יהיה דבר בלתם.

רקמת החיים העדינה של אזרחי ישראל המוסלמים והיהודים מוצאת בספר ביטוי בדמותו של סמי, נהג המונית הערבי מאבו גוש. כפרפראזה על ההליכה של אברם ואורה ועוד דמויות בשביל ישראל, גם הוא תר את הארץ, בדרכו שלו, נוסע בדרכי הארץ במוניתו המצועצעת, מוכן ומזומן להסיע את אורה למחוזות חפצה בכל שעות היום והלילה. הרקמה העדינה הזאת מופרת כשאורה, שעד כה ניהלה עם סמי מערכת יחסים 'נורמלית', אומדת את ממדי הבעל-ביתיוּת שלה, בוחנת את שליטתה עליו בטון דיבור מצווה ואדנותי, ובכך היא פורמת את התפר החלש בלאו הכי, שבדו הקיום שביניהם, שלעתים נראה כמראית עין ותו לא, עד שפוקע ביניהם משהו שאין לו תקנה. סמי גם גורם לאורה להתוודע אל הסולידריות המחתרתית שבונים להם שב"חים ביפו, בעזרתם של תושבי המקום, אל ה"שָם", שהוא פתאום סובייקטיבי ורב משמעי, כי לכל אחד, כך מסתבר, ישנו ה"שם" שלו. וכאן גרוסמן, כהרגלו, מביט בעיניים מפוכחות "בערבי הטוב" שמתמרד כנגד התפקיד שנכפה עליו, שמתחיל, אולי, לפתח תודעה לאומית משלו.

אבל בראש ובראשונה זהו ספר הלל למילים, לכוחה של היצירה, לאותו עירוב שבין האמת לבדיה שהוא-הוא מעשה הספרות. גרוסמן מתבשם ממילים, מילים באשר הן: אברם הצעיר שבפתח הספר שבוי במילים, באפשרויות הטמונות במשחק בהן, בכוחן המאגי כמעט. אדם, בנה הבכור של אורה, שבוי אף הוא בעולמן העשיר של המילים, מוצץ אותן בפיו כאילו היו סוכריות מתוקות וחמצמצות לסירוגין, "רואה סימני כתב בסדקים שבסבון, בקרומי הלחם, בסיד שעל הקירות"; אורה כותבת פיסות מזיכרונה במחברת כי "כשהיא כותבת, היא לא צריכה להמשיך ללכת ולנוע בלי הרף" - והֶלך אחד שנקרה בדרכה והיה לבעליה של המחברת הזאת לזמן קצוב כותב בה גם כן, למורת רוחה של אורה, את דברי ימיו שלו; ומכל זה מבצבצת אהבתו של גרוסמן למילים, מבצבץ גרוסמן עצמו, שהרי הוא המנצח הגדול כאן על קו השבר שבין החיים והספרות, קו שבר שהפעם נשבה בו בשל נחרצותה של המציאות: האסון המתרגש; כשלא רואים את הנולד.

ספרה של עדנה שמש "אמסטל" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ קסת